לדלג לתוכן

נהר סנט ג'ון (מפרץ פנדי)

מתוך ויקיפדיה, האנציקלופדיה החופשית
נהר סנט ג'ון
Saint John River
נהר סנט ג'ון (ניו ברנזוויק)
נהר סנט ג'ון (ניו ברנזוויק)
נהר סנט ג'ון (ניו ברנזוויק)
מידע כללי
אורך 673 ק"מ
ספיקה ממוצעת 990 מ"ק לשנייה
אגן ניקוז 54,986 קמ"ר
מוצא הרי נוטרדאם(אנ')
גובה מוצא הנהר 360 מטרים
יובלים Madawaska River, River De Chute, Oromocto River, Nerepis River, Big Black River, Little Black River, Canaan River, Saint Francis River, Fish River, Meduxnekeag River, Kennebecasis River, Allagash River, Tobique River, Keswick River, Aroostook River, Rivière Saint-Jean Sud-Ouest, Northwest Branch Saint John River, Baker-Brook River עריכת הנתון בוויקינתונים
שפך מפרץ פאנדי
מדינות באגן הניקוז מיין, ארצות הברית, ניו ברנזוויק, קנדה
לעריכה בוויקינתונים שמשמש מקור לחלק מהמידע בתבנית

נהר סנט ג'ון (באנגלית: Saint John River; בצרפתית: Fleuve Saint-Jean) הוא נהר באורך 673 ק"מ[1] הזורם מאזור הרי נוטרדאם (אנ')[א] ליד גבול מיין-קוויבק דרך מערב ניו ברנזוויק אל החוף הצפון מערבי של מפרץ פאנדי. סנט ג'ון הוא הנהר הארוך ביותר במזרח קנדה[2]. אגן הניקוז שלו הוא אחד הגדולים בחוף המזרחי עם שטח של כ-55,000 קמ"ר[3].

גאוגרפיה פיזית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנהר כגבול בין מדינות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

הנהר ואחד מיובליו מהווים את הגבול בין מדינת מיין, לפרובינציות ניו ברנזוויק וקוויבק, וממילא את הגבול באזור זה בין ארצות הברית, לקנדה. הנהר והיובל נקבעו כגבול במסגרת הסכם ובסטר-אשברטון[4] בעקבות מלחמת ארוסטוק(אנ'). הגבול בין ניו ברונסוויק למיין הינו לאורך 130 ק"מ מהנהר, בעוד יובלו יוצר 55 ק"מ מהגבול בין מיין לקוויבק. עיירות מיין לאורך הנהר כוללות את: פורט קנט(אנ'), מדאוואסקה(אנ'), ו-ואן בורן(אנ'). יישובי ניו ברנזוויק שדרכם הוא עובר כוללים את הערים: אדמונדסטון(אנ'), פרדריקטון (בירת ניו ברנזוויק), אורומוקטו(אנ') וסנט ג'ון[ב].

אנרגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מי הנהר מווסתים על ידי 3 סכרים הידרואלקטריים בתחומי פרובינציית ניו ברנזוויק: הדרומי ביותר סכר מָאטָאקְוֶוק(אנ')[ג][ד], ביצ'ווד(אנ')[ה], והסכר שבסמוך לגרנד פולס(אנ'), ניו ברנזוויק[ו].

מהלך הנהר ואגניו

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגן העליון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

מקורות הנהר נמצאים ביערות ניו אינגלנד/אקדיה(אנ') של מיין וקוויבק[5] כולל הענפים הדרום-מערבי(אנ'), והצפון-מערבי(אנ') של הנהר, ענפי נהר בייקר(אנ'), ונהר אלאגאש(אנ') הזורמים כולם לניו ברנזוויק באדמונדסטון, שם מצטרף אליהם נהר מאדוואסקה(אנ')[ז]. הגבול הדרומי של האגן הוא בנקודת הצטרפות היובל של נהר ארוסטוק(אנ'), מדרום לסכר והתחנה ההידרואלקטרית של גראנד פולס[ח].

האגן התיכון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגן התיכון עובר ממפגש הנהרות ארוסטוק וטוביק(אנ'), הזורמים דרום מזרחה עד לסכר מָאטָאקְוֶוק. יובל נוסף בקטע זה הוא נהר מֶדוֹקְסְנִיקָאג(אנ')[ט]. אזור זה הוא המקום היחיד בקנדה האטלנטית בו נמצא יער האפלצ'ים(אנ')[6]. צמחים נדירים בו כוללים ג'ינג'ר בר, פטל שחור, קפה בר, שרך עלמה(אנ'), סחלבים ראוותניים(אנ') ואחרים[7]. סוג יער זה, הידוע גם בשם יער "הפרקט" של עמק נהר סנט ג'ון[8], התפשט בעבר על חלק גדול מהשטח, והצטמצם לפחות מאחוז אחד משטח האדמה, בגלל פעילות אנושית[8]. זהו אזור של גבעות נמוכות בשיפוע מתון, וקרקעות שהן פוריות מאד ומעובדות בהיקף נרחב. הקרקעות הן עדינות גרגר[י], הכוללות גם טיל קרחוני, המונחות על סלעי גיר ואבן חול[8].

האקלים שם יבש, וחם יותר מהאזורים שמסביב.

האגן התחתון

[עריכת קוד מקור | עריכה]

האגן התחתון, אורכו כ-140 קילומטרים, מסכר מָאטָאקְוֶוק לנמל סנט ג'ון על מפרץ פאנדי, המורכב מאגמים, איים, אדמות ביצה ושפך גאות ושפל. יובלים בקטע זה כוללים את הנהרות נאשוואק(אנ') ונרפיס(אנ') ומפרץ בלייסל(אנ'). היובל האחרון, נהר קֶנֶבֶּקָאסִיס(אנ'), הוא פיורד[9][י"א] עם שרטון או התרדדות ליד שפך הפיורד, שנגרם על ידי מורנת קצה[י"ב]. מגראנד ביי (ניו ברונסוויק)(אנ'), נתיב המים הופך צר ועמוק יותר, ויוצר ערוץ שבו ב"מפלי ריברסינג", הגאות הנכנסת מאלצת את זרימת המים להתהפך כנגד הזרם של מורד הנהר למפרץ. מדובר בתופעה המכונה "קדח גאות ושפל" (Tidal bore)[10], שבו נהרות היוצאים לים, מתהפכים, ומתחילים לזרום בחזרה במעלה הזרם עם הגאות הנכנסת. חדירת מי מלח במעלה נהר סנט ג'ון משתרעת עד אוק פוינט. במיקום זה, הנהר מתנשא כבר לעומק של פחות מ-10 מ' למשך מספר קילומטרים, ולכן אין הזדמנות נוספת לטריז המלח לחדור[י"ג][11].

הידרולוגיה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

אגן הניקוז הוא 55,000 קמ"ר, מתוכם 20,000 קמ"ר הוא במדינת מיין. הפריקה הממוצעת היא 1,100 ממ"ק/שנייה[12]. זרימת המים הנמוכה ביותר היא בסתיו, וגבוהה במידה ניכרת מהממוצע במהלך האביב ב-6,800 מ"ק לשנייה[11]. בתחילת האביב, חלקים עליונים של הנהר יכולים לחוות מחסומי קרח, הגורמים להצפות. בחלקים התחתונים במישור ההצפה הרחב יותר, במהלך האביב, עלולות להיווצר הצפות מנפח המים שחייב לעשות את דרכו בערוץ הצר ב"מפלי הריברסינג" (תופעת קדח גאות ושפל).

מבחינה חוקית [י"ד],כל הנהר במורד הזרם בין פרדריקטון לפארק הפרובינציאלי של מקטקוואק נחשב לגאות[13]. הנהר רגוע ברובו, למעט מפלים באזור גרנד פולס ובסכר ביצ'ווד[12].

שיטפון בנהר בשנת 2008.

שיטפונות

[עריכת קוד מקור | עריכה]

באביב, כאשר זרימת המים במעיין היא פי שישה מהקצב הממוצע, העמק תמיד מועד להצפות. נגר עילי מגשמים עזים הוא הגורם העיקרי להצפות, ויכול להחמיר על ידי מחסומי קרח, גאות ושפל והפשרת שלגים מהירה[14]. שיטפונות תועדו כבר יותר מ-300 שנה[15]. הצפות התרחשו באדמונדסטון, גרנד פולס, פרת'-אנדובר(אנ'), הארטלנד(אנ'), וודסטוק(אנ'), והקשה ביותר סביב פרדריקטון וסנט ג'ון. שיטפונות גדולים התרחשו בשנת 1923, עם מים בגובה 8 מטרים מעל שפל החורף הרגיל. ב-1936, הטמפרטורות הגבוהות האיצו את הפשרת השלגים, וגשם כבד העלה את מפלס המים ל-8.9 מטר, כ-7.6 מטר מעל פני מפלס הקיץ הממוצע. נסיבות דומות הובילו לאותה רמת מים גבוהה בשיטפון של 1973. הצפות גדולות דומות התרחשו שוב ב-2018 וב-2019.

חומרת ההצפות ותדירותן צפויות לעלות[16], עם שינויי האקלים[17]. ההערכה היא שהטמפרטורה הממוצעת של ניו ברונסוויק תעלה ב-5 מעלות צלזיוס עד שנת 2100, וכי המשקעים יגדלו[18].

היסטוריה אנושית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
טריטוריית הוולסטוקייק, מתויגת כ-Maliset בתרגום לאנגלית.

בסוף תקופת הקרחון האחרונה, בעקבות נסיגת משטח הקרח לורנטייד(אנ') לפני כ-13,000 שנה, הופשט האזור מצמחייה ואדמה. לפני כ-10,000 שנה, פליאו-אינדיאנים כנראה כבשו את מה שהיא כיום ניו ברונסוויק[19].אלו היו צאצאיהם של ציידים-לקטים מהתקופה הפלאוליתית שנכנסו לצפון אמריקה מעַרְבָת הממותות של צפון אסיה(אנ') דרך הגשר היבשתי בֶרינג, שנוצר בין צפון מזרח סיביר למערב אלסקה, עקב ירידת פני הים במהלך סוף עידן הקרחון המקסימלי האחרון (מ-26,000 שנה עד 19,000 שנה לפני ההווה). אוכלוסיות אלה התרחבו מדרום לרצועת הקרח של לורנטייד(אנ')[ט"ו] והתפשטו במהירות דרומה, וכבשו את צפון ודרום אמריקה, לפני 14,000 עד 12,000 שנים[20]. אף על פי שהאגן נתון להשפעה אנושית במשך אלפי שנים, ההשפעה האינדיאנית הייתה מזערית, וזאת עקב מספרם הקטן, וגם בגלל שהם עסקו בחקלאות בעצימות נמוכה[21]. הפרעות גדולות החלו רק בתחילת המאה ה-19[8], עם הגעתם של מספר גדול של אירופאים.

האומה הראשונה

[עריכת קוד מקור | עריכה]

לשפות האלגונקווין(אנ')[ט"ז] המזרחיות היו ניבים שונים הקשורים לכל אחת ממערכות הנהרות העיקריות של ניו אינגלנד ושלושת הפרובינציות הקנדיות המזרחיות (ה - the Maritimes(אנ')), ולעיתים קרובות הייתה התפצלות לשונית בין תושבי האגן העליון של הנהר לבין אלה שחיים לאורך החוף ולצד שפך הגאות והשפל[22]. אומת ה-Passamaquoddy(אנ') צדו יונקי ים לאורך החוף הצפון-מערבי של מפרץ פאנדי, בעודם מדברים בניב מובן הדדית עם שכניהם ה-Wolastoqiyik(אנ') (להלן ה-וולסטוקייק) שהיו ציידים בפנים הארץ לאורך נהר סנט ג'ון העליון ויובליו[23]. הוולסטוקייק התמודדו עם ההצפות בכך שהכפר שלהם היה מעל מישור הההצפה, למשל ה-Meductic(אנ')[8], תוך כדי עיבוד בגובה נמוך יותר, שם התעשרו השדות במי השיטפונות[24]. הוולסטוקייק זיהו את עצמם כתושבי הנהר ששטו בסירותיהם לציד, דיג ומסחר[22][8].

עדויות ארכאולוגיות הן שלוולסטוקייק היו קשרים כלכליים ותרבותיים עם חלקים גדולים מצפון אמריקה[25], מבסיס הבית של ארצם בתוך מדינת מיין דהיום. סחר פרוות של תחילת המאה ה-16 עם דייגים צרפתים, עודד עניין מוגבר ביובלים הקטנים יותר ובמי השפכים שבהם מחסור של טרף אכיל, שמר על צפיפות אוכלוסין נמוכה[26]. לאחר שבילו את החורף בציד ולכידה בפנים הארץ, הכפרים Ouigoudi בשפך הנהר ואוקפאק בראשו, היו מקומות התכנסות קיץ נגישים לסוחרי פרוות אירופאים[23]. סוחרי פרוות הביאו מחלות אירופיות והפחיתו את אוכלוסיית הוולסטוקייק המוערכת לפחות מאלף עד 1612, אך תרומתם של סוחרי הפרוות למאגר הגנים של האומות הראשונות, סיפקה עמידות מסוימת למחלות. אף וולסטוקייק או פאסאמקוודי עם דם טהור לא שרדו את המאה ה-20[23].

ההתיישבות האירופאית

[עריכת קוד מקור | עריכה]

כשהאירופאים הגיעו לוולסטוקוק, שטח האבות של הוולסטוקייק[27], ואגן נהר סנט ג'ון, הם מצאו את המקומיים צדים, אוספים ומקיימים חקלאות ליד גדות הנהר[28]. יריבות בין סוחרי פרוות אנגליים וצרפתים קדמה לקולוניזציה של צפון אמריקה[26]. האומות הראשונות התייחסו לסוחרי הפרוות בצורה חיובית יותר מאשר מתיישבים מאוחרים יותר, שהחלו לקחת את אדמתם, ולמנוע מהם את השימוש ההיסטורי בה לקיום. ייתכן שהקולוניסטים האירופיים השתמשו בשדות ובאתרי עיירות שהוכנו על ידי הילידים[25]. לחץ הקולוניזציה היה פחות חמור לאורך נהר סנט ג'ון, שם עירבול המים הקרים של מפרץ מיין, שמר על עונת גידול קצרה יותר ממסצ'וסטס וחצי האי נובה סקוטיה, הקרובים יותר לזרם הגולף החם[29]. האקאדים (קייג'ון) הקדומים ביותר היו צאצאים של הספנים ויוצרי הספינות הצרפתים, שהתמקדותם בדיג, מסחר ותיקון סירות במקום בחקלאות, צמצמה את עימותי השימוש בקרקע[30].

קמפיין נהר סנט ג'ון, 1758. תמונת הביזה והשריפה שלך העיירה גרימרוז - היום גֶיְיגְ'טָאוֹן, ניו ברונזוויק. זוהי תמונה יחידה של גירוש האקאדים.

האקאדים הללו שמרו על יחסים נוחים עם האומות הילידיות, בעוד ש"מלחמתו של המלך פיליפ"(אנ') עודדה את הוולסטוקייק להצטרף לקונפדרציית וואבנקי, בפעולה צבאית נגד ניו אינגלנד. מתנחלים צרפתים אכלסו את עמק הנהר התחתון כחלק מאקדיה. הוולסטוקייק הפכו לבעלי ברית של האקאדים במהלך מלחמות צרפת עם האינדיאנים שלאחר מכן (בין השנים 1754 – 1763), ועמק נהר סנט ג'ון שלהם, הפך לנקודת האחיזה האחרונה של סירוב אקדיאני להצהיר אמונים למלוכה הבריטית[31]. כנהר הארוך ביותר בין מפרץ צ'ספיק למפרץ סנט לורנס, נהר סיינט ג'ון הציע את אחד ממסדרונות התחבורה הטובים ביותר עבור פליטי האומות הראשונות, לסגת מהקולוניזציה האנגלית של החוף האטלנטי של צפון אמריקה. כאלף בני וולסטוקייק העניקו מקלט למאה משפחות אקדיאניות שנסוגו במעלה הנהר כדי להימנע מהגירוש האקאדי(אנ'), כאשר קמפיין נהר סנט ג'ון(אנ') שרף יישובים אקדיאניים והרג חיות משק במעלה הזרם עד סנט-אן דֶה פֶאִי-בָּא[32], היא פרדריקטון דהיום[33]. עם תם המלחמה, הוגלו אלפי אקאדיאנים למקומות שונים ביבשת, חלקם נמלטו לקוויבק ומונטריאול, כאשר אלה שהוגלו ללואיזיאנה, הינם אבות אבותיהם של הקייג'ון שחיים שם היום[34].

מחלוקת גבולות בינלאומית

[עריכת קוד מקור | עריכה]
השטח הצהוב הגדול בשפך נהר סנט ג'ון, הוא שהיה שנוי במחלוקת. הגבול הבינלאומי שנקבע בשנת 1842 הוא הקו הירוק המקווקו.

בעוד שבני הוולסטוקייק במעלה הזרם, ובני בריתם האקאדים דחו את ריבונות קנדה וארצות הברית לאחר ניצחונות אנגליה במלחמת צרפת והאינדיאנים, פליטים נאמנים/לויאליסטים לכתר הבריטי(אנ') רבים ממלחמת העצמאות האמריקאית התיישבו מחדש בסנט ג'ון, בשפך הנהר, ובסנט אן דה פאי-באס ששמה שונה לפרדריקטון[31]. נהר סנט קרואה(אנ') היווה את גבול החוף האטלנטי בתום המלחמה, תוך שמירה על נהר סנט ג'ון בקנדה, בעוד נהר פֶּנוֹבְּסקוֹט(אנ') הוקצה למסצ'וסטס. חוזה פריז (1783) הגדיר את גבולה המזרחי של מסצ'וסטס כקו הנמשך צפונה ממקור נהר סנט קרואה, ועד לשפך של נהר סנט לורנס[35][י"ז][י"ח].

כאשר הקרח סגר את נהר סנט לורנס, קנדה בחרה לפרש את כוונת האמנה כשמירה על כל אגן הניקוז של סנט ג'ון בשליטה קנדית. פליטי אקדיאן ו-וולסטוקיק המשיכו להתנגד לשלטון הבריטי, תוך שהם נעו במעלה הנהר לאתר הנחיתה של האקאדים(אנ'), ממערב לגבול הסכם סנט קרואה, שם הצטרפו אליהם פליטים נוספים מאקדיה שברחו לקוויבק[36]. מספר גדול של אנשים החלו ליישב את האזור בתחילת המאה ה-19, רובם סקוטים ואירים, ועד סוף שנות ה-50 בוּאַר חלק גדול מעמק סנט ג'ון המרכזי מיער ראשוני לחקלאות. לפני הופעת מסילות הברזל, הנהר היה נתיב מסחר חשוב, כולל "רפטינג עצים"(אנ'). לאחר שמדינת מיין קיבלה עצמאות ממסצ'וסטס ב-1820, סוחרי עצים במיין עודדו את פליטי אקדיה להקים את הרפובליקה העצמאית של מדאוסקה(אנ')[37], והחלו להטות את מי ראש הנהר של סנט ג'ון לנהר פנובסקוט, כדי לאפשר ל"רפטינג העצים" שלהם, שחטבו באגן הניקוז העליון של סנט ג'ון, להגיע למנסרות בבנגור(אנ'), מיין[38]. פרובוקציות אלו עודדו את הבהרת הגבול השנוי במחלוקת בין קנדה לארצות הברית על ידי הסכם וובסטר-אשברטון משנת 1842, אשר הקצה את הגדה הצפונית של נהר סנט ג'ון ממערב לנהר סנט קרואה לקנדה, בתמורה לשטח כלשהו מערבה יותר[4].

המאה ה-20

[עריכת קוד מקור | עריכה]
תוואי הכביש המהיר חוצה קנדה.

הכביש המהיר "חוצה קנדה"(אנ') של היום, עוקב אחר התוואי של הכביש האנגלי המוצע לאורך הגדה הצפונית של הנהר, דרך החלק השנוי במחלוקת של אזור ניקוז הנהר למפרץ. רוב הניקוז של סנט ג'ון על הגדה הדרומית השנויה במחלוקת הפך למחוז ארוסטוק, מיין, שם העיירה מדאוסקה(אנ') עדיין חולקת את הניב הצרפתי האקאדי(אנ') עם אדמונדסטון מעבר לנהר[י"ט]. בידוד היסטורי עזר לשמר את הניב[39]. נהר אלאגאש (אנ') וסניף בייקר של נהר סנט ג'ון(אנ') במעלה הזרם של מדאוסקה זורמים דרך יערות הצפון המאוכלסים בדלילות של מיין(אנ'). יערות אשוח שחורים אלה, היו מקור עיקרי לעץ עבור מפעלי הנייר במיין לאורך המאה ה-20. המרחק מערי מיין עודד את בעלי הקרקעות להעסיק חוטבי עצים בקוויבק. אדואר לקרואה פיתח שיטות תחבורה חדשניות לראשי הנהר[40], כולל כביש מ-אגם פרונטייר(אנ'), קוויבק, לבניית מסילת Eagle Lake and West Branch Railroad(אנ') ב-1927 ו"גשר תשעת המיילים" מעל הנהר ב-1931[41].

הנהר התחתון פותח עבור חקלאות ותעשייה. אנשי קוויבק הפרנקופוניים עברו לעמק הנהר הצפוני. בין שתי מלחמות העולם, חוות עתיקות רבות ננטשו עקב עיור, והותרו לייעור מחדש[8]. בשנת 1925 נבנה הסכר ההידרואלקטרי בגראנד פולס, ואחריו בשנת 1955 סכר ביצ'ווד וסכר מקטקוואק נבנה בשנת 1965. מאחורי הסכרים נוצרו מאגרים גדולים. בניית שני הסכרים האחרונים גרמה לירידה חמורה בנדידה של הסלמון האטלנטי, ורשויות המשאבים פיתחו מעברים בסכרים עבור שימור נדידת הדגים.

האזורים המיוערים של היער הצפוני של מיין, שמהם נובע הנהר, אינם מיושבים ברובם. לטריטוריה הבלתי מאורגנת של צפון מערב ארוסטוק(אנ'), מיין, יש שטח של 6,910 קמ"ר ואוכלוסייה של 10, או אדם אחד על כל 690 קמ"ר[כ]. הגדלת השימוש בפעילות פנאי בחלק העליון של הנהר עודד את ייעודו של נתיב המים כ"נתיב הטבע הפראי של (נהר) אלאגאש"(אנ')[כ"א], והכרה בכך שהנהר תומך בקהילות צמחים שנראים לעיתים רחוקות במקומות אחרים. הפשרת שלגים באביב גורמת לשיגור גושי קרח לאורך הנהר העליון, ומותירה את הסלע מכוסה באדמה חומצית דקה וחלקה, התומכת באחד הריכוזים הגבוהים ביותר של צמחים נדירים במיין, שייחודיים לקנדה ולצפון מזרח ארצות הברית[42].

בשנת 2011, כל אגן הניקוז הוגדר כאתר היסטורי לאומי וולסטוק, כטריטוריה המסורתית של האומה הראשונה של וולסטוק[43].

ראו גם

[עריכת קוד מקור | עריכה]

קישורים חיצוניים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
ויקישיתוף מדיה וקבצים בנושא נהר סנט ג'ון בוויקישיתוף

ביאורים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ לצפייה באזור הריי נוטרדאם ראו כאן.
  2. ^ לצפייה במפה של מסלול הנהר, לרבות הערים המוזכרות ראו כאן.
  3. ^ תיעתוק לפי אתר זה.
  4. ^ לצפייה במיקום הסכר, כ-17 קמ' מערבית לפרדריקטון, ראו כאן.
  5. ^ לצפייה במיקום הסכר, כ-100 קמ' צפונית מערבית לפרדריקטון, בקו אווירי, ראו כאן.
  6. ^ לצפייה במיקום הסכר, כ-138 קמ' צפ' מערבית לפרדריקטון בקו אווירי, ראו כאן.
  7. ^ לצפייה במפת אזור מקורות הנהר, לרבות ענפי בייקר ואלאגאש ראו כאן.
  8. ^ לצפייה במפה מצוירת שניתן לזהות בה את הגבולות בין האגנים על פי התיאורים בפרק זה, ראו כאן.
  9. ^ תיעתוק לפי אתר זה.
  10. ^ קרקע עדינת גרגר פירושה שחלקיקים בודדים שלה, אינם נראים בעין בלתי מזוינת.
  11. ^ לצפייה בנהר/פיורד ומקום התחברותו לנהר סינט ג'ון, ראו כאן.
  12. ^ מורנת קצה (Terminal moraine או End moraine) – תל או רכס סלעים אשר נישאו על הקרחון עד חזיתו. במיקום המרבי שאליו התפשט הקרחון, מצטבר החומר שהוסע על ידי הקרחון לכדי תל. סימוכין ראו כאן.
  13. ^ לצפייה במיקומה של אוק פוינט, כ-25 קמ' צפונית בקו אווירי למיפגש ה-קֶנֶבֶּקָאסִיס עם נהר סנט ג'ון, ראו כאן.
  14. ^ לצורכי דייג. אין צורך ברישיון דייג במי גאות, למעט חריגים שכתובים בהוראות הממשלה. סימוכין ראו כאן.
  15. ^ רצועת הקרח הזו הגיעה עד לאזור ניו יורק ושיקגו של היום. סימוכין ראו במפת המכון הגאולוגי האמריקאי כאן.
  16. ^ שפת האלגונקין היא שפה ילידית המדוברת עד היום, לצד צרפתית ובמידה מסוימת אנגלית, על ידי אומות ה-אלגונקין הראשונות של קוויבק ואונטריו. נכון לשנת 2006, היו 2,680 דוברי אלגונקווין, פחות מ-10% מהם היו חד לשוניים.
  17. ^ לצפייה במפת אזור שלושת הנהרות הללו, כשנהר סנט קרואה (מסומן בקו שחור דק מפותל ואחר כך ישר עד למפרץ) זורם בתווך שבין נהר סנט ג'ון במזרח ונהר פנובסקוט במערב, ראו כאן.
  18. ^ לצפייה במפה המציגה את גבולה המזרחי של מסצ'וסטס (של אותם ימים), כקו הנמשך צפונה מנהר סנט קרואה ועד לשפך נהר סנט לורנס לימת אונטריו ראו כאן.
  19. ^ לצפייה במחוז ארוסטוק, והעיירה מדאוסקה שמדרום לאדמונדסון,ראו כאן.
  20. ^ לדוגמה, בטריטוריה הזו בשנת 2020 חיו רק 12 איש, לפי סקר האוכלוסין של משרד הפנים האמריקאי. סימוכין כאן.
  21. ^ "נתיב המים הפראי של אלאגאש", הוא אזור מוגן באורך 148.9 ק"מ, המשתרע ממחוז Aroostook, מיין לתוך מחוז פיסקאטקיס, מיין(אנ'). זוהי רצועה של אגמים, בריכות, נהרות ונחלים של היער הצפוני של מיין, הכולל חלק גדול מנהר אלאגאש. שייט בקאנו, דייג, צייד וקמפינג, הם בין הפעילויות המותרות שם. סימוכין כאן.

הערות שוליים

[עריכת קוד מקור | עריכה]
  1. ^ Saint John River, International Joint Commission
  2. ^ Robin Esrock, St. John River Valley, National Geographic. 27 December 2018, by WayBack Machine
  3. ^ ST. John, Maine Rivers
  4. ^ 1 2 Webster-Ashburton Treaty, The Canadian Encycloperdia
  5. ^ David M. Olson et al., 2001, Terrestrial Ecoregions of the World: A New Map of Life on Earth, BioScience. 51, pp. 933–938 by ResearchGate
  6. ^ Appalachian Hardwoods Forest., Nature Trust of New Brunswick
  7. ^ Ecology, Meduxnekeag River Association Inc.
  8. ^ 1 2 3 4 5 6 7 Andrew MacDougall and Judy Loo, Natural History of the Saint John River Valley Hardwood Forest of Western New Brunswick and Northeastern Maine, Canadian Forest Service - Atlantic Forestry Centre Natural - Resources Canada
  9. ^ Lower Saint John River, UNB - University of New Brunswick - Engineering
  10. ^ Tidal Bore, National Geography - Education
  11. ^ 1 2 John E. Hughes Clarke and John Winistok, Kennebecasis - Grand Bay Sill - A view of the salt and fresh water exchange in the lower St. John River, University of New Brunswick, Canada
  12. ^ 1 2 James H. Marsh, Saint John River, The Canadian Encyclopedia
  13. ^ Tidal Waters, Natural Resources and Energy Development - New Brunswick, Canada
  14. ^ Flooding in New Brunswick, Flooding in New Brunswick
  15. ^ Julia Wright, [https://www.cbc.ca/news/canada/new-brunswick/st-john-river-flooding-history-1.4641969 Worst floods in New Brunswick History - How 2018 compares Flooding a part of recorded history in the province for more than 300 years], CBC News
  16. ^ New Brunswick’s Flood Risk Reduction Strategy, Government of New Brunswick, 2014
  17. ^ Key Climate-Change Vulnerabilities Identified for Three St. John River Communities, Canadian News Wire
  18. ^ Michael Tutton, Scientist Says Record Floods Show that New Brunswick Must Adapt to Changing World, Global News, May 7, 2018
  19. ^ Robert McGhee & Richard Foot, Prehistory, The Canadian Encyclopedia
  20. ^ Ted Goebel et al, 2008., The Late Pleistocene Dispersal of Modern Humans in the Americas, Science Vol. 319, pp. 1497-1502 by WayBack Machine
  21. ^ A Social Ecological History of the St. John River Watershed, Issuu.com
  22. ^ 1 2 Snow, Dean R.; Trigger, Bruce G. (1978). Handbook of North American Indians. Vol. 15. Washington DC: Smithsonian Institution. p. 137
  23. ^ 1 2 3 Erickson, Vincent O.; Trigger, Bruce G. (1978). Handbook of North American Indians. Vol. 15. Washington DC: Smithsonian Institution. pp. 123–128
  24. ^ Jason Hall, [Erickson, Vincent O.; Trigger, Bruce G. (1978). Handbook of North American Indians. Vol. 15. Washington DC: Smithsonian Institution. pp. 123–128. The Environmental and Cultural History of the St. John River], NiCHE - Network in Canadian History & Environment
  25. ^ 1 2 Jason Hall, Maliseet Cultivation and Climatic Resilience on the Wəlastəkw/St. John River During the Little Ice Age, Journal of the History of the Atlantic Region - Acadiensis
  26. ^ 1 2 Brasser, T.J.; Trigger, Bruce G. (1978). Handbook of North American Indians. Vol. 15. Washington DC: Smithsonian Institution. pp. 78–81
  27. ^ Wolastokuk (Ancestral Territory), Wolastoqiyik First Nation
  28. ^ Tom McFeat & Michelle Filice, Wolastoqiyik (Maliseet), The Canadian Encyclopedia
  29. ^ Trigger, Bruce G. (1978). Handbook of North American Indians. Vol. 15. Washington DC: Smithsonian Institution. p. 2
  30. ^ Brasser, T.J.; Trigger, Bruce G. (1978). Handbook of North American Indians. Vol. 15. Washington DC: Smithsonian Institution. p. 2
  31. ^ 1 2 History of the Madawaska Acadians, http://scott_michaud.tripod.com/Madawaska-history
  32. ^ Grenier, John (2008). The Far Reaches of Empire: War in Nova Scotia, 1710-1760. University of Oklahoma Press: pp. 199–200
  33. ^ Destruction of Village of Sainte Anne, UNB - University of New Brunswick
  34. ^ Acadians in Exile, TheCajuns.com - Genealogy, History and Culture
  35. ^ The Acadians in the Madawaska Region, Acadian-Home.Org
  36. ^ Violette, L.A., First Madawaska Acadian Settlement, Acadian.Org, May 3, 1979
  37. ^ Roger Paradis, 1972. John Baker and the R epublic of Madawaska - An Episode in the Noerheast Boundery Controversy.The Dalhousie Review. 52: pp. 78–95.
  38. ^ Telos Dam and Cut (Canal), Main Gov. - Bureau of Parks and Lands
  39. ^ French Dialects Fight for Survival in the United States, France-Amerique.Com, March 2, 2017
  40. ^ Edouard Lacroix - C.B.H.F., Canadian Business Hall of Fame
  41. ^ Nine Mile Road Bridge, HistoricBridges.Org
  42. ^ St. John River - Burntland Brook to Nine Mile Bridge, Maine.Gov/ Beginning in Habitat - Focus Areas of Statewide Ecological Significance
  43. ^ Wolastoq National Historic Site of Canada, Parks Canada - Directory of Federal Heritage Designations
אוחזר מתוך "https://he.wikipedia.org/w/index.php?title=נהר_סנט_ג%27ון_(מפרץ_פנדי)&oldid=39357187"